מסע בעשר תחנות אחרי הצורה הקובייתית: מהכעבה במכה, דרך קובייה שאפשר לסובב בניו יורק וקובייה חלולה בפריז, ועד קובייה מקופלת בברלין. לכל תחנה מצורפים מלונות אמיתיים עם מרחק מדוד מהמונומנט.
צילום: Richard Ciraulo / Unsplash
בקצרה
הכעבה במכה קרובה לקובייה אך אינה קובייה מדויקת: 13.1 מטר גובה, 12.8 אורך ו־11.03 רוחב. עולי הרגל מקיפים אותה שבע פעמים בטוואף, ומוסלמים בעולם פונים לכיוונה בתפילה.
כיפת הסלע בירושלים אינה קובייה כלל. הגוף שמתחת לכיפה מתומן, וזו בדיוק הסיבה שהיא נמצאת ברשימה: דמיון חזותי אינו הוכחה לקשר.
הקובייה השחורה באסטור פלייס בניו יורק, Alamo מאת Tony Rosenthal משנת 1967, מסתובבת על צירה. רוזנטל מעולם לא התכוון לכך.
La Grande Arche בפריז היא קובייה חלולה בת 110 מטר בכל ממד. האדריכל הדני Johan Otto von Spreckelsen מת לפני שנחנכה.
בתי הקובייה של רוטרדם, שהושלמו ב־1984, נקראים בהולנדית Blaakse Bos, יער הבלאק: 38 קוביות קטנות ושתי קוביות־על, כל אחת מוטה על קודקודה.
The Cube בברמינגהם הוא בן 23 קומות, ובתוכו יש מלון. פירמידת טירנה תוכננה על ידי בתו של אנוור הוג'ה ונפתחה מחדש ב־2023 ככיתות לימוד.
יש סיכוי טוב שאחרי הכתבה הזאת תתחילו לראות קוביות בכל מקום. חלקן קדושות, חלקן יצירות אמנות, חלקן עשויות זכוכית ואחרות שחורות ואטומות.
והדבר המוזר הוא שאין ביניהן בהכרח שום קשר. לא מצאנו מסורת סודית שמחברת בין האדריכלים של פריז לאמנים של ניו יורק, ואין סיבה היסטורית אחת שמסבירה את כולן. אבל אותה צורה ממשיכה לחזור.
יצאנו לחפש אותה בעולם, ועל הדרך בדקנו גם איך מגיעים ואיפה כדאי לישון כדי לראות אותה מקרוב. המרחקים שמופיעים כאן חושבו מהקואורדינטות שאנחנו מחזיקים, והם מרחק אווירי מהמונומנט. הם אינם מבטיחים קו ראייה מהחדר.
1. הכעבה, מכה: המקום שאי אפשר שלא להתחיל בו
אל־מסג'ד אל־חראם, מכה, ערב הסעודית
צילום: Sam Riz / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: הכעבה קרובה לקובייה אך אינה קובייה מדויקת: כ־13.1 מטר גובה, 12.8 מטר אורך ו־11.03 מטר רוחב. הכסווה השחורה שעוטפת אותה רקומה בזהב בפסוקי קוראן ומוחלפת מדי שנה בתקופת החג'.
מתאים במיוחד ל: מי שמגיע לעומרה או לחג', ומי שהמיקום ביחס לאל־חראם הוא עבורו חלק מהחוויה ולא פרט טכני
שימו לב: הכניסה למכה מוגבלת למוסלמים, וקיימים כללים ונהלים ייעודיים לעומרה ולחג'. את תנאי הוויזה והכניסה יש לבדוק מול המקורות הרשמיים סמוך למועד הנסיעה. שער הכניסה האווירי המרכזי הוא ג'דה, ומשם ממשיכים ברכבת או בנסיעה יבשתית.
יש קוביות בעולם, ויש את הכעבה. במרכז אל־מסג'ד אל־חראם ניצב אחד המבנים המזוהים בעולם, עטוף בכסווה השחורה שמזוהה איתו כמעט מיד בכל צילום.
אבל כאן הגאומטריה היא הרבה יותר מאדריכלות. מוסלמים ברחבי העולם פונים לכיוון הכעבה בתפילותיהם, ובמהלך החג' והעומרה מקיפים אותה עולי הרגל שבע פעמים במסגרת הטוואף.
כשמביטים מלמעלה על אלפי אנשים שמקיפים מבנה גאומטרי אחד במרכזו של מרחב עצום, מבינים שהקובייה כאן אינה רק צורה. היא מרכז. וזה הרמז הראשון שלנו: לקובייה יש פנים וחוץ ברורים, גבולות ברורים, מרכז ברור.
2. כיפת הסלע, ירושלים: התחנה שמלמדת מה איננו קובייה
הר הבית, אל־חרם א־שריף, העיר העתיקה, ירושלים
צילום: Thales Botelho de Sousa / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: הגוף שמתחת לכיפה המוזהבת הוא מתומן ולא ריבוע, כך שכיפת הסלע אינה מבנה קובייתי כלל. היא נמצאת כאן בדיוק בגלל זה.
מתאים במיוחד ל: מי שרוצה להרגיש את ירושלים ולא רק לסמן אותה, ומעדיף ללכת ברגל בשעות הבוקר המוקדמות
שימו לב: הגישה לאתרים הקדושים משתנה לפי שעות, מועדים דתיים ומצב ביטחוני, ולכן יש לבדוק אותה ביום הביקור עצמו.
כשמתחילים לחפש קוביות בעולם, קל מאוד להתחיל לראות אותן גם במקום שבו הן אינן קיימות. וזה בדיוק מה שקרה לנו בירושלים (נפתח בלשונית חדשה).
הר הבית אינו קובייה שחורה, וגם כיפת הסלע אינה קובייה: המבנה המרכזי שלה מתומן, ומעליו כיפה. אז למה היא נמצאת במסע שלנו? בגלל הגאומטריה. כאן רואים כיצד צורות בסיסיות מקבלות משמעות: ריבוע, מתומן, מעגל, כיפה, סימטריה וצירים.
וזו נקודה חשובה להמשך: דמיון חזותי אינו הוכחה לקשר היסטורי. אולי אנחנו פשוט נמשכים שוב ושוב לצורות שמייצרות סדר בתוך עולם לא מסודר.
3. Alamo, אסטור פלייס: הקובייה השחורה שאפשר לדחוף
אסטור פלייס, בין East Village, NoHo ו־Greenwich Village, מנהטן, ניו יורק
מה בדיוק מיוחד: הקובייה הגיעה לאסטור פלייס לחצי שנה בלבד, כאחת מ־25 עבודות זמניות, והתושבים חתמו על עצומה כדי להשאיר אותה במקום ולהשאיר אותה משוחררת כך שתמשיך להסתובב.
מתאים במיוחד ל: מי שמעדיף לגלות עיר ברגל, בלי יום אטרקציות מתוכנן
שימו לב: הפסל הוסר לשיפוץ ביותר ממקרה אחד בעברו, ולכן כדאי לוודא שהוא במקומו לפני שמתכננים סביבו ביקור.
באסטור פלייס (נפתח בלשונית חדשה) במנהטן מחכה קובייה שחורה אמיתית. קוראים לה Alamo, אבל ניו־יורקרים מכירים אותה פשוט כ־The Cube. האמן Tony Rosenthal יצר אותה מפלדת קורטן, שמונה רגל על כל צלע, והיא הוצבה במקום ב־1967.
היא ניצבת על אחת מפינותיה, כאילו מישהו עצר אותה באמצע נפילה. ואז מגיע החלק הכיפי: כמה אנשים שדוחפים יחד יכולים לגרום לגוש הפלדה להסתובב סביב הציר שלו.
והנה הדבר הכי יפה: רוזנטל מעולם לא התכוון שהיא תסתובב. הוא סיפר שהתכוון להציב אותה על הציר, לסובב אותה לזווית הנכונה ולקבע אותה שם. היא פשוט אף פעם לא קובעה. במכה לא היינו מעלים על הדעת להתייחס למבנה כאל אובייקט משחק; כאן המגע בפסל הוא חלק מהחוויה. אותה צורה, שתי משמעויות שאין ביניהן כמעט דבר.
4. La Grande Arche, לה דפאנס: מישהו רוקן את מרכז הקובייה
לה דפאנס, פּיטוֹ, בקצה הציר ההיסטורי של פריז
צילום: Sergii Bozhko / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: זו אחת מנקודות המפתח של הציר ההיסטורי של פריז, והחלל הריק במרכזה חשוב לא פחות מהבטון שסביבו. קנה המידה קריא רק כשמסתכלים על האנשים במדרגות.
מתאים במיוחד ל: מי שמגיע בשביל האדריכלות עצמה, ומוכן לוותר על מלון ליד מגדל אייפל
שימו לב: אל תעשו את הטעות האוטומטית של פריז שווה מלון ליד האייפל. אם הקובייה היא הסיבה שהגעתם, לינה בלה דפאנס עצמה חוסכת נסיעה. בערב, כשהעובדים עוזבים את רובע העסקים, המקום משנה אופי לחלוטין.
פריז (נפתח בלשונית חדשה) מלאה במבנים שמנסים לגרום לנו להסתכל עליהם. La Grande Arche עושה משהו אחר: היא גורמת לנו להסתכל דרכה.
בקצה הציר ההיסטורי של פריז ניצב מבנה עצום שנראה כמו קובייה שהמרכז שלה נחתך החוצה, כ־110 מטר לגובה, לרוחב ולעומק. האדריכל הדני Johan Otto von Spreckelsen זכה בתחרות ב־1983 עם רעיון שקרא לו קובייה פתוחה, חלון אל העולם.
הוא לא ראה אותה נפתחת. פון שפרקלסן התפטר מהפרויקט ב־1986 ומת שנה לאחר מכן; פול אנדרה השלים את העבודה, והקשת נחנכה ב־1989. ממרחק מסוים היא נראית פשוטה. ככל שמתקרבים מבינים את קנה המידה, ואנשים הופכים לנקודות קטנות בתוך המסגרת.
5. Kubuswoningen, רוטרדם: ומה אם פשוט נסובב את הבית
Overblaak, ליד Blaak ו־Oude Haven, מרכז רוטרדם, הולנד
צילום: Richard Ciraulo / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: המתחם מונה 38 קוביות קטנות ושתי קוביות־על, כל אחת מוטה על קודקודה ומורמת מעל מעבר להולכי רגל. אפשר לבקר בבית תצוגה ולראות איך באמת נראה יום בתוך קובייה מוטה.
מתאים במיוחד ל: מי שאוהב אדריכלות שאפשר להיכנס אליה ולא רק לצלם אותה מבחוץ
שימו לב: אל תסתפקו בתמונה מבחוץ. החוויה האמיתית היא הפנים, שבו הקירות המשופעים משנים לגמרי את התחושה של החדר.
האדריכל Piet Blom לקח את אחת הצורות הבסיסיות ביותר באדריכלות ועשה לה משהו כמעט חצוף. הוא סובב אותה.
בתי הקובייה של רוטרדם (נפתח בלשונית חדשה) הושלמו ב־1984 ונראים כמו קוביות צהובות ענקיות שנחתו על העיר בזווית. Blom ראה בכל בית מעין עץ, ובאוסף כולו יער עירוני, ומכאן השם ההולנדי של המתחם: Blaakse Bos, יער הבלאק.
מבחוץ זה פוטוגני. מבפנים זה כבר משחק עם המוח: פתאום קיר אינו בהכרח אנכי, חלון מופיע במקום לא צפוי, והחלל שאנחנו רגילים להבין מיד דורש מאיתנו לחשוב מחדש.
6. The Cube, ברמינגהם: קופסת תכשיטים בקנה מידה עירוני
Wharfside Street, על תעלת ברמינגהם, ליד ה־Mailbox, מרכז ברמינגהם, אנגליה
צילום: Anthony Gilbert / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: המבנה מכיל דירות, משרדים, חנויות, מסעדה ומלון, כך שהוא אחד המקומות הבודדים ברשימה שבהם אפשר לישון בתוך הקובייה עצמה ולא רק לידה.
מתאים במיוחד ל: מי שרוצה לישון בתוך המונומנט ולא במרחק הליכה ממנו
שימו לב: המבנה נמצא במרחק הליכה מתחנת Birmingham New Street, אבל הרובע סביבו שקט בערב. מי שמחפש חיי לילה עדיף לו לבדוק מה פתוח בסביבה לפני שהוא מזמין.
המבנה, 23 קומות שתכנן Ken Shuttleworth ממשרד Make Architects, נשען על ניגוד שקיים בברמינגהם עצמה: תעשייה כבדה ועבודת מתכת מצד אחד, תכשיטנות ושענות עדינות מצד שני. החזית עשויה כ־20 אלף לוחות אלומיניום מאולגן בזהב, כסף וארד בשלושה עומקים שונים, ובפסגה היא נפתחת לכתר זכוכית של זוויות חדות ומישורים לא סימטריים.
אבל זו אינה אנדרטה. אנשים עובדים כאן, אוכלים כאן, גרים כאן. ואפשר גם לישון כאן. ואם המסע הזה התחיל מהשאלה איפה אפשר לישון ליד קובייה, כאן יש תשובה טובה יותר: בתוכה.
7. פירמידת טירנה: זו בכלל פירמידה, וזו בדיוק הנקודה
מרכז טירנה, לצד נהר הלאנה, אלבניה
צילום: Lorenzo Moreno / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: חלק מהתאים של המתחם המחודש משמשים כיתות של TUMO טירנה, שמלמד בני 12 עד 18 תוכנה, רובוטיקה ואנימציה, בחינם. אחרי החידוש אפשר גם לטפס על המבנה עצמו במדרגות החיצוניות.
מתאים במיוחד ל: מי שמתעניין באיך משטרים משאירים אחריהם בטון, ומה עושים איתו אחר כך
שימו לב: המדרגות החיצוניות חשופות ותלולות. בגשם או ברוח חזקה כדאי לוותר על הטיפוס לפסגה.
באמצע המסע החלטנו לרמות והכנסנו פירמידה. אבל יש לכך סיבה: פירמידת טירנה (נפתח בלשונית חדשה) מוכיחה שהסיפור שלנו אינו באמת על קוביות. הוא על הכוח שאנחנו נותנים לצורות.
המבנה נפתח ב־14 באוקטובר 1988 כמוזיאון אנוור הוג'ה, שלוש שנים אחרי מותו של השליט. את התכנון עשתה בתו, פרנוורה, יחד עם בעלה קלמנט קולנצ'י ועוד שני אדריכלים. המוזיאון נסגר כעבור שלוש שנים עם נפילת המשטר.
ואז הבטון פשוט נשאר שם. הוא שימש בסיס זמני של נאט"ו, אחר כך מועדון לילה, ואחר כך כלום: קירות לגרפיטי ומדרון ענק להחליק עליו. ב־2023 נפתח מחדש אחרי שיפוץ של משרד האדריכלים ההולנדי MVRDV. הבטון נשאר; הסיפור שבני האדם מספרים עליו התחלף.
8. קוביית הזכוכית בשדרה החמישית: הפעם היא כמעט נעלמת
השדרה החמישית, ליד Central Park ו־Grand Army Plaza, מנהטן, ניו יורק
צילום: Gianandrea Villa / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: הקובייה עצמה היא רק הכניסה. החנות נמצאת מתחת לפני הרחוב, וכל מה שנראה מעל הקרקע הוא מעטפת זכוכית שקופה.
מתאים במיוחד ל: מי שממילא עובר באזור, ורוצה לראות את הקובייה בדרך למשהו אחר
שימו לב: האזור עמוס מאוד בשעות היום. אם רוצים לראות את הקובייה מוארת ובלי המונים, שווה להגיע מאוחר בערב.
כמה קילומטרים מהקובייה השחורה של אסטור פלייס עומדת קובייה שהיא כמעט ההפך ממנה. בשדרה החמישית ניצבת קוביית הזכוכית המפורסמת של Apple. היא שקופה.
והטריק האדריכלי האמיתי נמצא מתחתיה: הקובייה אינה הבניין כולו אלא שער כניסה לחלל הגדול שמתחת לפני הרחוב.
אם הקובייה השחורה אומרת אני כאן, קוביית הזכוכית כמעט אומרת תסתכלו דרכי. בלילה, כשהיא מוארת והעיר משתקפת בזכוכית, הגבול בין האובייקט לבין הרחוב כמעט נעלם.
9. cube berlin: קובייה שהיא בעצם מראה של העיר
Washingtonplatz, מול Berlin Hauptbahnhof, ברלין, גרמניה
צילום: Dmitry Shyrokoff / Unsplash
מה בדיוק מיוחד: החזית המקופלת שוברת את בבואת השמיים לכמה כיוונים בו־זמנית, כך שהמבנה נראה אחרת מכל נקודת עמידה. הוא ניצב ממש מול היציאה מהתחנה המרכזית.
מתאים במיוחד ל: מי שמגיע לברלין ברכבת ורוצה לראות אדריכלות עוד לפני שהוא מגיע למלון
שימו לב: זהו בניין משרדים פעיל, לא אתר מבקרים. הצפייה היא מבחוץ, והכיכר עצמה חשופה לרוח.
יוצאים מהתחנה המרכזית של ברלין (נפתח בלשונית חדשה), ומולה ניצב משהו שנראה לרגע כמו קוביית זכוכית פשוטה. ואז זזים כמה מטרים, והבניין משתנה.
cube berlin, שהושלם ב־2020 בתכנון המשרד הדני 3XN, עטוף בחזית זכוכית כפולה מקופלת פנימה: 42.5 מטר בכל כיוון, עשר קומות. השמיים, הרכבות, האנשים והבניינים שסביבו הופכים לחלק מהחזית.
זו קובייה שלא באמת מאפשרת לנו לראות אותה באופן אחד, וכל זווית יוצרת תמונה אחרת. אולי זה בדיוק מה שאדריכלות של המאה ה־21 עושה לקובייה העתיקה: במקום להשתמש בה כדי להפריד בין פנים לחוץ, היא גורמת לעיר להשתקף על הגבול ביניהם.
10. Museum Frieder Burda, באדן־באדן: קובייה לא חייבת להיות שחורה
לצד Lichtentaler Allee, באדן־באדן, דרום־מערב גרמניה
מה בדיוק מיוחד: המוזיאון פרוש על ארבעה מפלסים ומציג אמנות של המאה ה־20 וה־21 בתערוכות מתחלפות. הוא ניצב לצד ה־Staatliche Kunsthalle, והתכנון מכוון להתמזג בנוף הפארק ולא להתבלט מולו.
מתאים במיוחד ל: מי שמעדיף לשלב אדריכלות עם ספא והליכה לאורך השדרה, ולא לרוץ בין אתרים
שימו לב: כאן הדרך הנכונה לראות אדריכלות היא לא לרוץ אליה. שווה לתכנן לינה במרכז באדן־באדן ולהגיע ברגל.
אחרי שחור, פלדה, זכוכית ובטון, מגיע משהו הרבה יותר שקט.
Museum Frieder Burda בבאדן־באדן (נפתח בלשונית חדשה), שתוכנן על ידי Richard Meier ונפתח באוקטובר 2004, משתמש בקווים גאומטריים נקיים, משטחים לבנים וזכוכית כדי להכניס אור וטבע אל תוך המבנה. מאייר עצמו קרא לו תכשיט בפארק.
הוא לא מנסה להיות הקובייה המסתורית, וזה בדיוק מה שהופך אותו לסיום יפה למסע. כי אחרי כל המקומות שראינו, מתברר שהמשיכה שלנו לגאומטריה אינה חייבת להיות דרמטית. לפעמים אנחנו פשוט אוהבים סדר.
התחלנו במכה ועברנו בירושלים. סובבנו קוביית פלדה בניו יורק, הסתכלנו דרך קובייה ענקית בפריז, נכנסנו לבתים מוטים ברוטרדם, מצאנו מלון בתוך קובייה בברמינגהם, טיפסנו על פירמידה בטירנה, חזרנו לניו יורק כדי למצוא קובייה שכמעט נעלמת, ראינו את ברלין משתקפת בחזית מקופלת וסיימנו בשקט של באדן־באדן.
לא מצאנו ראיה לקשר היסטורי אחד שמחבר את המבנים האלה, וזה חשוב: לא כל דמיון הוא סוד, ולא כל צורה שחוזרת בעולם היא סימן לכך שמישהו תכנן אותה כך.
אבל נשארת שאלה מעניינת יותר: למה אנחנו חוזרים אליה? אולי מפני שהטבע מלא בעיקולים ובאי־סדר, ואילו הקובייה נותנת לנו משהו שאנחנו מחפשים כבר אלפי שנים. סדר. שישה צדדים, פינות, קווים ישרים, פנים וחוץ, גבול ברור.
ואז אנחנו לוקחים את אותה צורה פשוטה ויוצקים לתוכה את כל מה שאנחנו רוצים לומר: קדושה, כוח, אמנות, טכנולוגיה, בית, עתיד. בפעם הבאה שאתם מגיעים לעיר חדשה, תרימו לרגע את הראש.
שאלות ותשובות
האם הכעבה במכה היא קובייה מושלמת?
לא. המבנה קרוב לקובייה אך אינו מדויק: גובהו כ־13.1 מטר, אורכו כ־12.8 מטר ורוחבו כ־11.03 מטר. הוא עטוף בכסווה, יריעה שחורה רקומה בזהב בפסוקי קוראן, שמוחלפת מדי שנה בתקופת החג'. במהלך הטוואף מקיפים אותו עולי הרגל שבע פעמים נגד כיוון השעון.
האם כיפת הסלע בירושלים היא מבנה קובייתי?
לא. המבנה המרכזי של כיפת הסלע מתומן, ומעליו כיפה מוזהבת. היא נכללת במסע הזה דווקא בגלל זה: כשמתחילים לחפש קוביות בעולם קל מאוד לראות אותן גם היכן שהן אינן קיימות, ודמיון חזותי בין מבנים אינו הוכחה לקשר היסטורי ביניהם.
אפשר באמת לסובב את הקובייה באסטור פלייס בניו יורק?
כן. הפסל Alamo, שיצר Tony Rosenthal מפלדת קורטן והוצב במקום ב־1967, ניצב על אחת מפינותיו ומסתובב סביב צירו כשכמה אנשים דוחפים יחד. רוזנטל עצמו לא התכוון לכך: הוא סיפר שרצה להציב את הקובייה, לסובב אותה לזווית הרצויה ולקבע אותה שם. היא פשוט מעולם לא קובעה.
מי תכנן את La Grande Arche בפריז?
האדריכל הדני Johan Otto von Spreckelsen, שזכה בתחרות ב־1983 עם רעיון שקרא לו קובייה פתוחה, חלון אל העולם. המבנה הוא כ־110 מטר לגובה, לרוחב ולעומק. פון שפרקלסן התפטר מהפרויקט ב־1986 ומת שנה לאחר מכן, פול אנדרה השלים את העבודה, והקשת נחנכה ב־1989.
כמה קומות יש ב־The Cube בברמינגהם, ואפשר לישון בו?
23 קומות. המבנה תוכנן על ידי Ken Shuttleworth ממשרד Make Architects, והוא כולל דירות, משרדים, חנויות, מסעדה ומלון, כך שאפשר גם לישון בתוכו. החזית עשויה כ־20 אלף לוחות אלומיניום מאולגן בזהב, כסף וארד, ובפסגה היא נפתחת לכתר זכוכית של זוויות חדות.
מה קורה היום בפירמידת טירנה?
הפירמידה נפתחה ב־14 באוקטובר 1988 כמוזיאון אנוור הוג'ה, ותוכננה על ידי בתו פרנוורה יחד עם בעלה קלמנט קולנצ'י ועוד אדריכלים. היא נסגרה כעבור שלוש שנים, שימשה בסיס נאט"ו ומועדון לילה, ונותרה נטושה. ב־2023 היא נפתחה מחדש אחרי שיפוץ של משרד האדריכלים ההולנדי MVRDV, וחלק מהתאים שלה משמשים כיתות של TUMO טירנה.
האם המרחקים בכתבה מבטיחים שרואים את המונומנט מהחדר?
לא. כל מרחק כאן חושב כמרחק אווירי בין הקואורדינטות של המלון לבין המונומנט, על בסיס הנתונים שאנחנו מחזיקים. הוא אומר כמה קרוב המלון, ולא מה נשקף מהחלון. נוף לחדר מסוים תלוי בקומה, בכיוון ובסוג החדר, ויש לבדוק אותו מול המלון עצמו.
