מלונות של טרטריה: לישון בתוך העולם שנראה כאילו נעלם

השם Tartary אכן הופיע במפות אירופיות ישנות — אבל כשם גאוגרפי רחב, לא כאימפריה אחת מתועדת.

המבנים המונומנטליים של המאה ה־19 הם פרויקטים של מאות בעלי מלאכה לאורך שנים, ולעיתים של מאתיים שנות הרחבות.

חלק מהם כלל לא נבנו כמלונות — הם נבנו כארמונות.

מה שאנחנו רואים היום הוא כמעט תמיד שכבות: מקור, הרס, שחזור ותוספת.

חמישה־עשר מהם עדיין פועלים, ואפשר להזמין בהם חדר.

המילה Tartary או Tartaria אינה המצאה של האינטרנט. במפות אירופיות ישנות היא אכן מופיעה על שטחים עצומים באסיה.

בספריית הקונגרס האמריקאית שמורה מפה משנת 1706 בשם Carte de Tartarie, המתייחסת לחלקים נרחבים של רוסיה וסיביר. במפה אמריקאית משנת 1835 מופיע אפילו השם Independent Tartary על אזור גדול במרכז אסיה, ובמפה משנת 1834 מופיע המונח Chinese-Tartary לצד סין וטיבט.

לכן מי שאומר ״טרטריה לא הופיעה מעולם במפות״ פשוט טועה.

אבל מכאן מגיע ההבדל הגדול: המפות אינן מוכיחות שהייתה קיימת אימפריה אחת בשם Tartaria, בעלת שלטון מרכזי, טכנולוגיה משותפת או הציוויליזציה הגלובלית שמתוארת כיום בחלק מהתיאוריות.

במשך מאות שנים אירופים השתמשו במילה Tartary כשם גאוגרפי רחב לעמים ולשטחים עצומים בצפון ובמרכז אסיה שלא היו מוכרים להם היטב. וזה בדיוק המקום שבו ההיסטוריה והמיתוס מתחילים להתערבב.

אם רוצים להבין למה אנשים נשאבים לרעיון של Tartarian Architecture, כדאי להתחיל כאן. מלון מטרופול (נפתח בלשונית חדשה) נראה כמו בניין שבכלל לא היה אמור להיות מלון.

הוא נבנה בין 1899 ל־1904, בתקופה של פריחה אדריכלית יוצאת דופן ברוסיה שלפני המהפכה. מאחורי הפרויקט עמד סאבה ממונטוב, איש עסקים ופטרון אמנות, שדמיין מתחם שיהיה הרבה יותר ממקום לינה: תיאטרון, גלריות, מסעדה ומלון מפואר מול תיאטרון הבולשוי.

וזו נקודה חשובה מאוד להבנת בנייני ״טרטריה״. אנחנו נוטים להסתכל עליהם היום כאילו אדם אחד בנה בית. בפועל, מבנים כאלה היו פרויקטים לאומיים כמעט: אדריכלים, פסלים, ציירים, נפחים, רצפים, עובדי שיש, מהנדסים ומאות בעלי מלאכה עבדו עליהם במשך שנים.

המטרופול שרד את המהפכה הרוסית והפך בתקופה הסובייטית לחלק ממערכת האירוח הממלכתית. כלומר, במקרה הזה יש שרשרת היסטורית די ברורה שמאפשרת לנו לדעת מי הזמין את המבנה, מתי הוא נבנה ומי השתתף בבנייתו.

מה עדיין גורם לו להרגיש מסתורי? בעיקר רמת האומנות. היום כמעט אף מלון לא נבנה עם כמות כזאת של עבודת יד ואמנות משולבת בתוך האדריכלות עצמה.

סנט פטרסבורג היא אולי אחת הערים החשובות ביותר לכל מי שמתעניין באסתטיקה שאנשים מכנים היום ״טרטרית״. העיר מלאה בארמונות, כיפות, חזיתות סימטריות ושדרות מונומנטליות.

מלון אסטוריה (נפתח בלשונית חדשה) נמצא ממש מול קתדרלת סנט אייזק, והוא עדיין פועל במבנה ההיסטורי שלו.

מה שהופך את האזור למרשים במיוחד הוא לא רק המלון. מסביבו נמצאים קתדרלת סנט אייזק, ארמון מרינסקי, ההרמיטאז׳, ומבני ממשל וארמונות מהמאה ה־18 וה־19.

כאשר מסתכלים על כל המרחב העירוני יחד, קל להבין מדוע מתפתחות תיאוריות שלפיהן אנשים מודרניים פשוט ״ירשו״ עיר קיימת. אבל יש לנו תיעוד רחב מאוד לבנייתה של סנט פטרסבורג לאורך מאות שנים — החל מתקופת פיוטר הגדול ועד הבנייה האימפריאלית המאוחרת.

התחושה המסתורית אינה מגיעה בהכרח מחוסר היסטוריה. היא מגיעה מהפער בין העושר האדריכלי של אז לבין הבנייה הפשוטה יחסית שאנחנו רגילים לראות כיום.

זה אחד המלונות הכי מעניינים ברשימה, כי כאן אפשר לראות עד כמה ״טכנולוגיה מתקדמת״ הייתה קיימת כבר בתחילת המאה ה־20. מלון בריסטול (נפתח בלשונית חדשה) בורשה (נפתח בלשונית חדשה) נפתח בשנת 1901.

כבר בעת פתיחתו היו בו תחנת כוח פרטית, חימום מרכזי, מערכת אוורור כפולה — ואחת־עשרה מעליות.

תעצרו רגע על הנתון הזה. לא 1950. לא 1970.

וזה בדיוק סוג המידע שלפעמים מופיע ברשת כהוכחה לכך ש״ההיסטוריה לא הגיונית״. אבל למעשה הוא מלמד משהו אחר: המהפכה התעשייתית הייתה מתקדמת הרבה יותר מכפי שאנחנו לעיתים מדמיינים.

בתי מלון יוקרתיים היו בין המקומות הראשונים שקיבלו טכנולוגיות חדשות, משום שהיה להם כסף עצום להשקיע בהן.

גם ההיסטוריה של בריסטול יוצאת דופן. המבנה שרד את מלחמת העולם השנייה, בזמן שחלקים עצומים מוורשה נהרסו, וב־1965 הוכרז כמונומנט היסטורי מוגן.

כמה דקות מבריסטול נמצא עוד מבנה שאפשר לבהות בו הרבה זמן. מלון אירופייסקי (נפתח בלשונית חדשה) נפתח כבר בשנת 1857. הוא תוכנן על ידי הנריק מרקוני והפך למרכז של חיי האמנות, החברה והפוליטיקה בוורשה.

ההיסטוריה שלו גם מאפשרת להבין משהו חשוב: בניינים היסטוריים אינם תמיד ״אותו בניין שלא השתנה״.

האירופייסקי נפגע במלחמה, שופץ, שינה שימושים, נלקח על ידי המדינה, חזר לבעליו ועבר שחזור גדול בין 2013 ל־2017 תחת פיקוח שימור עירוני.

לכן כשאנחנו מסתכלים כיום על חזית היסטורית, אנחנו למעשה רואים שכבות. חלק מקורי. חלק משוחזר. חלק ששונה. וחלק שנבנה מחדש על בסיס תיעוד היסטורי.

זה פרט חשוב מאוד בכל דיון על אדריכלות ״אבודה״.

אם יש מלון שנראה כאילו היה שם מאז ומתמיד, זה גרנדהוטל פופ (נפתח בלשונית חדשה) בקרלובי וארי (נפתח בלשונית חדשה). והסיפור שלו מדגים מצוין כיצד מבנה עצום יכול להתפתח בהדרגה במשך מאות שנים.

ההיסטוריה של המקום מתחילה כבר בשנת 1701, כאשר הוקם במקום אולם אירועים. אולם נוסף הוקם ב־1708. בהמשך משפחת פופ רכשה מבנים ושטחים נוספים.

ב־1877 החל להיבנות Parkhotel. ב־1892 החלה בנייה מחדש משמעותית. וב־1907 אוחדו חזיתות המבנה לסגנון ניאו־בארוק מונומנטלי.

כלומר, כשאנחנו רואים היום מבנה ענק כזה, אנחנו עלולים לדמיין שהוא הוקם בבת אחת. המציאות הרבה יותר מעניינת: הוא תוצאה של יותר ממאתיים שנות הרחבות, רכישות, הריסות ובנייה מחדש.

זה אחד ההסברים החשובים ביותר לתעלומה לכאורה של מבנים היסטוריים עצומים.

המלון (נפתח בלשונית חדשה) בבודפשט (נפתח בלשונית חדשה) נפתח במקור כ־Grand Hotel Royal בשנות ה־1890. והוא לא היה רק מלון.

היו בו גן דקלים, חנויות, מספרה, בנק, דואר ומקומות בילוי. אפילו האחים לומייר קיימו בו את אחת מהקרנות הסרט הראשונות בבודפשט.

זה מסביר עוד משהו על ה־Grand Hotels של התקופה. הם היו כמעט ערים קטנות בתוך בניין. אדם עשיר יכול היה להגיע ברכבת, להיכנס למלון ולמצוא בתוכו כמעט את כל מה שהיה צריך.

במלחמת העולם השנייה המלון נפגע, ובשנים שלאחר מכן שונה באופן משמעותי. כשקורינתיה פתחה אותו מחדש ב־2003, בוצע שיקום גדול.

לכן גם כאן — מה שאנחנו רואים היום הוא שילוב של המקור ושל שיקום מודרני מסיבי.

מלון אימפריאל (נפתח בלשונית חדשה) הוא מקרה מעניין משום שהוא לא נבנה כמלון בכלל.

המבנה הוקם בשנת 1863 כארמון פרטי עבור הדוכס פיליפ מווירטמברג ואשתו, הארכידוכסית מריה תרזה. רק לאחר מכן הוסב למלון ונפתח ב־1873, בזמן התערוכה העולמית של וינה.

וזה פותר עוד אחת מהשאלות שנשאלות סביב מבנים כאלה: ״למה שמישהו יבנה מלון בצורה כל כך מוגזמת?״

בחלק מהמקרים — הוא לא בנה מלון. הוא בנה ארמון. ורק מאוחר יותר הארמון הפך למלון.

מלון זאכר (נפתח בלשונית חדשה) בוינה (נפתח בלשונית חדשה) נפתח ב־1876 על ידי אדוארד זאכר. בסוף המאה ה־19 הפך המלון למקום מפגש של החברה הגבוהה הווינאית, אמנים ואנשי עסקים.

וינה של אותה תקופה היא מפתח להבנת כל התופעה. זו הייתה בירת אימפריה עשירה. האדריכלות לא נועדה להיות רק שימושית. היא נועדה לומר: אנחנו חזקים. אנחנו מתקדמים. אנחנו עשירים.

לכן תחנות רכבת, בתי אופרה, בנקים ובתי מלון קיבלו חזיתות שאנחנו היום מקשרים לארמונות.

מה שנראה לנו ״לא הגיוני״ היה באותה תקופה בדיוק ההיגיון.

אם Imperial הוא ארמון שהפך למלון, ארמון צ׳ראגאן (נפתח בלשונית חדשה) באיסטנבול (נפתח בלשונית חדשה) הוא אותו סיפור בקנה מידה אחר לגמרי.

הוא נבנה בין 1863 ל־1867 עבור הסולטן עבדולעזיז, בתכנון משפחת האדריכלים בליאן, ועבודות הפנים נמשכו עד 1872. הוא היה הארמון האחרון שסולטן עות׳מאני בנה לעצמו במקום להשתמש בזה של אבותיו.

ואז, ב־1910, שריפה גדולה הרסה אותו והשאירה רק את הקירות החיצוניים.

וזו בדיוק הנקודה. מה שעומד שם היום הוא קליפת אבן מקורית ובנייה מאוחרת בתוכה. לא ציוויליזציה שנעלמה — אלא מבנה שעבר אש, נטישה ושחזור, בדיוק כמו האירופייסקי בוורשה.

כשמסתכלים על העיטורים המגולפים בחזית, קל להבין למה אנשים מצלמים את זה ושואלים איך עשו את זה. התשובה היא משפחת אדריכלים אחת, חצר קיסרית עשירה מאוד, וארבע שנות עבודה.

כמה קילומטרים מצ׳ראגאן עומד מלון שנבנה מסיבה אחרת לגמרי. פרה פאלאס (נפתח בלשונית חדשה) נפתח בסוף המאה ה־19 כחלק מהעולם החדש שנוצר סביב נוסעי ה־Orient Express.

המלון עצמו מגדיר את האדריכלות והחוויה שלו כחיבור בין הסגנון המודרני לבין ה־Belle Époque, והוא שומר עד היום חדרים וסוויטות היסטוריים.

איסטנבול הייתה אז נקודת מפגש בין אירופה לאסיה. סוחרים, דיפלומטים, נוסעים עשירים ואנשי ממשל עברו בעיר.

לכן הופעת מלון מפואר ומתקדם שם אינה אנומליה. היא חלק מתהליך גלובלי שבו רכבות בינלאומיות יצרו דור חדש של מלונות יוקרה.

ושני המבנים האלה, במרחק נסיעה קצרה זה מזה, מספרים שני סיפורים שונים לגמרי על אותה עיר: אחד נבנה בשביל סולטן, השני בשביל נוסעי רכבת.

לנגהאם (נפתח בלשונית חדשה) בלונדון (נפתח בלשונית חדשה) נפתח בשנת 1865 ומציג את עצמו כאחד ה־Grand Hotels הראשונים של אירופה.

כבר במאה ה־19 הוא השתמש בטכנולוגיות שנחשבו מתקדמות מאוד לתקופתן.

וזה אחד הדברים שצריך לזכור כשאנחנו מסתכלים על העולם של 1850–1900. הטכנולוגיה לא התפתחה בצורה אחידה.

אדם בכפר יכול היה לחיות כמעט כמו דורות לפניו. ובאותה שנה, כמה מאות קילומטרים משם, מלון יוקרה יכול היה להשתמש בטכנולוגיה החדישה ביותר בעולם.

שני העולמות התקיימו במקביל.

ועכשיו מגיעים למקום שממחיש אולי יותר מכל את הכוח הכלכלי של תקופת ה־Grand Hotels. מלון פיירמונט (נפתח בלשונית חדשה) בסן פרנסיסקו (נפתח בלשונית חדשה) עמד על גבעת נוב היל כשהבניין היה כמעט גמור — ואז הגיעה רעידת האדמה של 1906.

המבנה עצמו שרד. הפנים נשרף.

לשיקום הובאה האדריכלית ג׳וליה מורגן — האישה הראשונה שקיבלה רישיון אדריכלות בקליפורניה — בין היתר בזכות השימוש שלה בבטון מזוין, חומר שנחשב אז חדשני ועמיד. המלון נפתח באפריל 1907 והיה בין העסקים הגדולים הראשונים שנפתחו אחרי האסון.

וזה אולי אחד ההסברים הפשוטים ביותר לכל תעלומת האדריכלות הזאת. כשמעסיקים מאות בעלי מלאכה לאורך שנים, אפשר ליצור דברים שכיום פשוט לא משתלם כלכלית ליצור.

זה לא אומר שאיבדנו את היכולת. יכול להיות שאיבדנו בעיקר את הרצון לשלם עליה.

אם פיירמונט הוא הבניין ששרד את 1906, מלון פאלאס (נפתח בלשונית חדשה) הוא הצד השני של אותו אסון.

הוא נפתח בשנת 1875, ולפי המלון נחשב בזמן פתיחתו לאחד המלונות הגדולים והמפוארים בעולם.

רעידת האדמה והשריפה של 1906 הרסו חלק גדול ממנו, והמלון נפתח מחדש בשנת 1909.

ה־Garden Court שלו כולל עשרות אלפי חלקי זכוכית צבעונית, נברשות קריסטל ועמודי שיש איטלקי.

שני המלונות האלה עומדים באותה עיר, עברו את אותו בוקר של אפריל 1906 — ואחד מהם קם מחדש בעוד השני נפתח שנה אחריו. זה אולי התיעוד הטוב ביותר לכך שהמבנים האלה אינם מסתורין, אלא היסטוריה מתועדת היטב.

המלון (נפתח בלשונית חדשה) בבוסטון (נפתח בלשונית חדשה) נפתח בשנת 1912 ונבנה על שטח שהיה בעבר חלק מאזור ביצתי. המבנה הענק נתמך בכלונסאות עץ שהוחדרו עמוק מתחת למפלס הרחוב.

וזה מחבר אותנו לאחד הנושאים שמופיעים שוב ושוב בסרטוני טרטריה: חלונות שנראים ״קבורים״. קומות מתחת לגובה הרחוב. דלתות שנמצאות נמוך מהכביש.

חלק מהתאוריות מכנות את התופעה Mud Flood וטוענות שערים שלמות נקברו בשכבת בוץ.

אבל בערים רבות קיימים הסברים מתועדים הרבה יותר פשוטים: שינוי מפלסי רחובות, בניית תשתיות, מילוי קרקע, הוספת קומות, ושינויים עירוניים שנעשו לאורך עשרות שנים.

קופלי פלאזה הוא דוגמה נהדרת לכך שהנדסה מסובכת מאוד אכן הייתה קיימת כבר בתחילת המאה ה־20.

מלון מרטיניק (נפתח בלשונית חדשה) בניו יורק (נפתח בלשונית חדשה) נבנה בשלושה שלבים — ב־1897־98, ב־1901־03 וב־1909־11.

האדריכל שלו היה הנרי ג׳יי הרדנברג — אותו אדם שתכנן את ה־Plaza, וגם את הוולדורף ואת האסטוריה המקוריים.

זה פרט ששווה לעצור עליו. כשמסתכלים על הבניין הזה — גג מנסרד, מגדלים, דורמרים מעוטרים, אבן מסותתת וקרטושים על שלוש חזיתות — רואים בדיוק את אותה שפה אדריכלית של המלונות המפורסמים יותר. אותו אדריכל, אותו עשור, אותה עיר.

הבניין הוכרז כאתר מורשת של ניו יורק ב־1998.

והערים הגדולות של תחילת המאה ה־20 היו אתרי בנייה עצומים: כוח אדם זול יחסית, תעשיית פלדה מתפתחת, מסילות רכבת שהעבירו חומרי בניין, ייצור המוני וכמויות עצומות של כסף שנשפכו על פרויקטים יוקרתיים.

לא נדרש ידע סודי. נדרשה מערכת כלכלית שהייתה מוכנה להשקיע סכומי עתק בבניין אחד.

אנחנו יודעים בוודאות שהשם Tartary/Tartaria הופיע במשך מאות שנים במפות, ושהיו אזורים שנקראו Chinese Tartary, Independent Tartary ועוד.

אנחנו גם יודעים שהמאות ה־18 וה־19 יצרו ערים ומבנים מונומנטליים בקנה מידה שקשה לנו לפעמים לתפוס היום.

אבל אין כיום ראיות היסטוריות או ארכאולוגיות מבוססות לאימפריה גלובלית אחת בשם Tartaria שבנתה את המלונות, תחנות הרכבת ובתי הממשלה האלה ואז נמחקה באופן שיטתי מההיסטוריה.

וזה לא הופך את הסיפור לפחות מעניין. להפך. כי השאלה המעניינת יותר היא: למה העולם הפסיק לבנות ככה?

הסיבה היא כנראה שילוב של כמה תהליכים. עבודת יד הפכה ליקרה. קרקע עירונית התייקרה. המודרניזם שינה את הטעם האדריכלי. מלחמות הרסו ערים שלמות. בנייה חדשה הדגישה יעילות. ותעשיית המלונאות החלה להעדיף חדרים שניתן לשכפל מאות פעמים באותו בניין.

ולפתע חדר שיש, פסל שנחצב במשך חודשים או ויטראז׳ בעל עשרות אלפי חלקים הפכו למותרות כמעט בלתי אפשריות.

אולי לכן המבנים האלה נראים לנו כאילו הם שייכים לציוויליזציה אחרת. לא מפני שהציוויליזציה נעלמה. אלא מפני שצורת החשיבה שבנתה אותם נעלמה.