מונטנגרו

מונטנגרו היא לא מדינה של פשרות — היא פשוט פראית. השם שלה, Crna Gora, אומר בתרגום חופשי „ההר השחור״, וזה בדיוק הווייב: מצוקי ענק כהים ותלולים שנראים כאילו נחתכו בסכין, ונופלים ישר אל קו החוף הים-תיכוני. היא קטנה ומטורפת, ומציעה מעבר מהיר ואכזרי כמעט בין חופים שטופי שמש לפסגות הרים מושלגות עטופות ערפל — והכוח שלה טמון בדיוק בניגודים האלה: מצד אחד עיירות ונציאניות עתיקות על המים, ומצד שני טבע גולמי, יערות בתוליים וקניונים עמוקים שלא נגעו בהם מאות שנים. החצי הדרומי הוא המפרץ — מים כחולים שקטים, כבישים צרים על קו המים וחיים איטיים בקצב של דייגים — אבל ברגע שפונים פנימה ועולים מעלה הנוף משתנה לחלוטין: כבישים מפותלים בטירוף, קניונים צרים ותחושה של בדידות מוחלטת בתוך הטבע. מונטנגרו יושבת על קו התפר ההיסטורי, כך שתמצאו בה השפעות איטלקיות-ונציאניות מובהקות על החוף (באדריכלות ובאוכל) לצד וייב בלקני-סלאבי קשוח ומחוספס יותר ככל שמדרימים או עולים להרים. וכדי לעשות את זה נכון: אם המפרץ הוא הלב הכחול, פארק לאומי דוּרמיטוֹר (Durmitor) הוא הלב הירוק-פראי — אזור הררי מטורף בצפון עם אגמים קרחוניים צלולים (ובראשם „האגם השחור״), כרי דשא עצומים וקניון נהר הטָארָה, העמוק ביותר באירופה; בדרך תפסו את כביש הסרפנטינות של קוֹטוֹר (Kotor Serpentine), שמחבר את קוטור לעיירה ההררית נייגוֹשי — 25 סיבובי „סיכת ראש״ חדים על צלע מצוק כמעט אנכית, שבהם עם כל סיבוב המפרץ למטה נראה קטן יותר עד שנוסעים ממש בתוך העננים; ובצפון, ככל שעולים גבוה יותר האוכל נעשה כבד ומחמם — אל תפספסו את הקָצָ׳מָק (Kacamak), מאכל הרים מסורתי של תפוחי אדמה מעוכים עם קמח, גבינה מקומית שמנה וחמאה מותכת: כבד, פשוט, והדבר הכי טוב לאכול אחרי יום של הליכה בהרים.

מתאים במיוחד ל

איפה להתאכסן

מלונות בהמלצת שרי